1וחדא משום הבערה ואם איתא דאין חלו׳ מלאכו׳ בי"ט אהבערה לא ליחייב. כן גורס במקצת נוסחאות ופירושא ברור דכיון דאין חלוק מלאכות בי"ט אין לנו להתחייב בי"ט משום הבערה כיון דחייב משום די"ט וה"ה דיכול לומר דלא ליחייב על בישול י"ט כיון דמחייב אהבערה דקדמה לה אלא משום דאיתניא הבערה בתרייתא נקט הכי. ויש ספרים שמוסיפין בגרסא ואם איתא אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה לצורכיה ולשון מיותר הוא דכיון דקושיאן הכא משום דאיך חלוק מלאכות בי"ט אפילו לא חזיא כלל ולית ליה שום מתוך אית לן למיפטריה הכא ואולי באשגרת לישן בעלמא נקטיה תלמודא הכא אגב דנקט הכי בפ׳ אלו עוברין פסחים דף מו דפריך מינה למ"ד דאפילו ב"ש אית להו מתוך ופרכינן מינה דא"כ אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה קצת מנפשיה ואית בה מתוך וטובא איכא בתלמודא. ורבינו מאי׳ הלוי ז"ל פי׳ דה"ק אהבערה לא לחייב דהא חזיא ליה לצרכיה ואי בעית לחיובי משום דהוי איסורא וחשבת ליה שלא לצורך הא חייבתי׳ משום מבשל ואין חלוק מלאכות בי"ט ע"כ:2אלא הב"ע בשבשלו בעלי אשרה. וא"ת וליתנייה תנא בגיד הנשה של נבלה ולילקי שש. וי"ל דלא פרכינן הכי למרבי בלאוין אלא על משנתינו דקתני יש חורש תלם וכל דתני יש בעי לרבויי לאוין כפרישית לעיל אבל בהא דלא קתני יש לית לן למיפרך הכא דלא בעי תנא למתני אלא דבר שיש בו חידוש. ובגי׳ של נבלה מאי חידוש איכא למתני שילקה משום אוכל נבלה אי משום דיש בגידין בנותן טעם סבירא ליה הא אשמועינן הא בבשר וחלב והיינו דלא פרכינן לקמן דלית ליה במבעיר בעצי אשרה דאית ביה תרי לאוין וע"ג דפרכינן בסמוך ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה התם כיון דאוקמינא בעצי אשרה אית להו למימני כל לאוין דאית ביה אבל אי לא בעי למתני עצי אשרה אלא עצי הקדש לא פרכינן ליה דליתני עצי אשרה לרבות בלאוין וזה ברור:3ואזהרתיה מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה׳ אלהיכם. וא"ת ולימא נמי דלילקי נמי משום זדון מעילה דלא ישאו עליו חטא. ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ דכיון דאיסורי הנאה הוא ולא מצי לאיתהנויי מיניה בהיתירא לית ביה משום מעילה. ואע"ג דכל הקדש איסור הנאה הוא מכל מקום לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא דבר מאיסור הקדש חזי ליה לאיתהנויי מיניה והנכון דאי משום מעילה בעי לאיתהנויי בשוה פרוטה וניחא ליה לאוקומי אפילו בלא איתהני מעצים אלו בשוה פרוטה כיון דאפשר ליה וקתני לה תנא סתם וכן פי׳ ר"י ז"ל. ופרכינן אמתני׳ דקתני יש חורש וכו׳ וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע פי׳ דההוא ללאו אתא וכדאיתא במס׳ סוטה. וא"ת והלא נחל איתן אין ראוי לזריעה ולעבודה וכדמתרגמינן נחל בייר. וי"ל דאינהי דהוי בייר השתא יש לו תיקון על ידי טורח עבודה ואסריה רחמנא. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בהלכות רוצח ע"ש:4וליחשוב נמי הקוצץ בהרתו פי׳ וכגון שקוצצו במחרישה בשעת הפרישה:5וליחשוב נמי המזית את החשן והמסיר בדי ארון. פי׳ ומשכחת לה בחריש זו כגון שהסיר בדי ארון לחרוש בהם וכל שעה שחורש בהם ואינו מחזירין לארון עובר משום לא יסורו ממנו ואפילו אינו נהנה בשוה פרוטה. ומזיח את החשן משכחת לה אליבא דאמרו לו חשוב נמי כלאים שהוא לבוש וכגון שהיה לובש את החשן וחורש בו וכל שעה עובר משום לא יזח כנ"ל. ואגב אורחין שמעינו משמעתינו דלא יזח החשן ולא יסורו לשון לאו ואזהרה הם וכל לשון נתינת טעם בלב׳ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו:6וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בי"ט. ופרישנא בשנשבע בכולל וכדמשמע ואזיל דמגו דחייל אהתירא חייל נמי איסורא דאלו בפרט לא חיילא עליה שבועת ביטוי ואע"ג דאיכא משום שבועת שוא מ"מ בשעת חרישה אינו עובר בלאו דשבועה ואנן לאוין דאתו ליה בשעת חרישה מנינן וזה ברור. ולמאן דסבר מרבנן ז"ל דנדרים חלין על האיסורין לקיימם בדין הוא דמצי לאוקומא בפורט בסדר שאמר קונס עלי כלי חרישה לחרוש בהם ביום טוב אלא דניחא ליה לאוקומה בנשבע ובכולל ומיהו הא איכא מאן דסבר דאין נדרים חלין על דבר מצוה לקיים ולההיא סברא לא מצי לאוקומה בנודר. וכבר הארכתי בענין ההוא במס׳ נדרים בס"ד:7מידי דאיתיה בשאילה לא קתני. פי׳ לפי שחכם עוקר את הנדר מעיקרו ונמצא שאין כאן לאו כלל. ופרכינן והרי הקדש דאיתיה בשאלה. פי׳ דקי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש וקס"ד השתא דשור וחמור מוקדשין דקתני קדשי בד׳ הבית הן ובדין הוא דמצי לתרוצי בהקדש שבא לידי גזבר שאין עליו שאלה כדאית׳ במס׳ ערכין אלא דניחא ליה לתרוצה בבכור:8בנזיר שמשון. פי׳ שהיה ע "י מלאך ואין לו שאלה אבל במדירו בנזיר מן הבטן כשמשון הא אפשר בשאלה ע "י האב המדירו ואפילו מת האב מ"מ חדא שעתא בשאלה הוי. ופרכינן נזיר שמשון בר איטמויי לאחרי׳ הוא. פי׳ בפירושין דבלשון אתמה פריך כלומר הא מוזהר על טומאת מתים. ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי׳ נזיר שמשון בר איטמויי למתים הוא פיר׳ יכול הוא ליטמא להם והכל ענין אחד:9אלא האי תנא איסור כולל לית ליה. פי׳ דלעולם מידי דאיתיה בשאלה קתני וקושיא דנשבע שלא יחרוש דלא קתני משום דהאי תנא איסור כולל לית ליה או דלית ליה שום איסור כולל ואפי׳ דאתי ממילא בנבלה ביום הכפורים וכד׳ שמעון או דלית ליה איסו׳ בדבר בא מעצמו מיהת כדאמרינן במסכת שבועות ולפוס האי תירוצא אית לן למימר דסבירא ליה אין נדרי חלין על האיסורין לקיים דאי לא לתניה בנודר בפרט על חרישה ביום טוב דהא נדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ואפילו בפרט אלא ודאי כדאמרן. כנ"ל. והקשו בתוספ׳ נהי דתריץ הא דשבועה כיצ׳ יתרץ אידך פרכי דקוצץ בהרתו ומסיר בדי ארון וחורש בעצי אשרה וקוצץ אילנות טובים. ותירצו דלא חש תלמודא להא משום דאע"ג דקתני יש חמש ולא אמרינן תנא ושייר וכדאי׳ לעיל שאני התם דהוי מידי די"ט וכיון דאיירי בי"ט אית ליה למיתני כל לאוי דאפש׳ מי"ט מה שאין כן באידך דהוו מידי דמילי בעלמא ודלא שכיחי נמי:10א"ר הושעיא המרביע בשור פסולי המוקדשין לוקה וא"ר יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהרי גוף א׳ ועשאו הכתוב שני גופין. פירשו בפירושין שנ תן עליו הכתוב תורת חולין ותור׳ מוקדשין. תורת מוקדשין שאסור מחיים בגיזה ועבודה ותור׳ חולין שמותר באכיל׳ לכל אדם כדכתיב תזבח ואכלת ודרשינן תזבח ולא גיזה ועבודה ואכלת ולא לכלביך הילכך המנהיג בו לבדו כמנהיג בשני מינין וכן המרביעו אפילו במינו במרביע על שאינו מינו שהרי מרביע קדשים על חולין או חולין על קדשים. והקשו בתוספות דהיכי שמענו דקדשי׳ וחולין הם כלאים זה בזה עד שנא׳ כן אפילו בגוף אח׳ המורכב מהם. ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי׳ דהואיל והבשר והעור שני מינין הם והכא פלגינהו רחמנא בקדשים שעשה הבשר חולין והעור והגיזה קדש נחלקים העור והבזר זה מזה ונעשה כאלו הם שתי גופים ממש. וכל אלו הפירושים תמהים שנעשה מסברא שלנו ולא מגזרת הכתוב מגוף א׳ שני גופים חלוקים ושני מינין מפני שיש בו שלי דיני הלכות ובודאי שאין לנו בזה אלא מה שאמרו בתוספות שפי׳ ר"ת ז"ל סמוך לפטירתו ליישב לזו וליישב מה שנתקשה לכל במסכת בכורות דאמרינן התם דגבי פסולי המקודשין תלתא צבי ואיל כתיבי ואמרינן דחד מינייהו לכדר׳ הושעיא ור׳ יצחק וכתב רש"י ז"ל התם דלא איתפרשא מילתייהו. ופי׳ ר"ת ז"ל סמוך לפטירתו דהיינו משום דר׳ הושעיא ור׳ יצח׳ דכתב רחמנא כצבי המקודשים חד כצבי וכאיל לדונו לענין כלאים בהרבעה והנהגה כאלו הוא מורכב מבהמה או מצבי ואיל שהם שני מינין ונצטרך לומר שגזרת הכתוב הוא זה וחדוש הוא שחדשה תורה לעשות גוף אח׳ כשני גופים וחדוש אחר גדול יש בו שהרי אפילו בשני מינין וגופין מחולקין אין איסור כלאים לדע׳ הרמב"ם ז"ל ומן התוספתא שבפ"ח דכלאים. אלא במנהיג בשני מינין א׳ טמא וא׳ טהור דומיא דשור וחמור ולא בשני מינין טמאים או שני טהורים ובשור זה הכל טהור. ואיכא למיד׳ לדברי ר׳ יצחק אמאי קתני תנא החורש בשור ובחמור ליתני בשור לבדו ובשל פסולי המוקדשים למאי דאסיקנא דקתני מידי דאיתיה בשאלה. וי"ל דפשטיה דקרא דשור וחמור ממשמע בעי למינקט. ובמהדורא קמא יש לי בזה פי׳ אחר ולא כתבנו כאן משום כבודם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל וסוגיא דבכורות דמסייע להו:11והא דתנן כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת. אמרינן עלה בגמ׳ מ"ט דהא ארבעים כתיב ומהדרינן דאי כתיב כדי רשעתו ארבעים במספר הוא משמע ארבעים שלימות השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים. פי׳ דאע"ג דבתרי קראי נינהו כרכי׳ להו כחדא כאלו כתיבי בחד קרא כדי רשעתו במספר ארבעים ולהכי לא כתיב כדי רשעתו ארבעים וכתב במספר ארבעים לומר דלאו ארבעים ממש אלא מספר שסוכם את ארבעים וזה ידוע מחכמת המספר כי האחדים שבכלל העשרות הם תשעה הם נקראים י׳ מספר לאותו עשרה ופשיטא דמילתא דהא הלכתא גמירי לה דמלקות ארבעי׳ חסר א׳ הם שהם ראויות להשתלש אלא שיש לו רמז במקרא כמו שאמרו ור׳ יהודה לא גמיר להו נקיט קרא כפשוטיה. ומכאן מצאנו תירץ בתוספות למנין העומר שהוא מ"ט ימים והכתוב אומר תספרו חמשים יום אלא שיש לומר כדאמרינן הכא דלהכי כתוב תספרו מעיקרא כלומר תספרו מספר של חמשי׳ יום כלומר הסוכם את החמשים. ויש מתרצים דה"ק עד מחרת השבת השביעית תספרו ולחמשים יום והקרבתם וגו׳ ושם יש סעד יותר מכאן דכתב קרא אחרינא שבעה שבעות תספר לך שהם מ"ט ימים:12מאי טעמא דר׳ יהודה דכתיב מה המכות האלה בידך. כלומר בין זרועך מקום חבורן בכתף. וא"ת ומשום רצועה אחת היאך אמר מכות לשון רבים. יש מתרצים דכיון שהם ד׳ רצועות מכות קרי להו אי נמי משום מלקיו׳ טובא שהיו מלקין אותו ויש בכל מלקות אחת בין ידיו הוי להו מכות טובא:13הא דאמדוהו ליומא הא דאמדוה למחר וליומא אחרא. פי׳ מתניתין בדהדר אמדוה ביומיה הלכך אי לאו שכבר לקה קצת ונלקה מחמת אומד ראשון הולכין אחר אומ׳ שני שהראשון אומ׳ בטעות היה שהרי לא נשתנו זה גופו בנתים ביום אחד לא מבריאות לכחישות ולא מכחישות לבריאות. ברייתא דאמדוה למחר וליומי אוחרי דאפשר שהוכחש גופו של זה בין אומד ראשון לאומד שני ואומד ראשון לא היה בטעות הלכך אע"פ שלא לקה כלל מאותו אומ׳ פטור דמן שמיא הוא דחסו עליה ודמי לרץ מב"ד שהוא פטור וסיפא דברייתא דקתני בה לוקה באומדה ליומיה דומיא דמתניתין ונקט רבותא דאפילו מפטור לחיוב דוקא לוקה הא לא לקה חוזרין ואמדין אותו:14עבר עבירה שיש בה שני לאוין. פי׳ כגון כלאים בכרם או חורש בשור ובחמור מוקדשים ודכותייהו ומפני שהיתה העבירה אחת אמדוהו אומ׳ אחד לשתיהם בפחות משמנים לפי שלא היה יכול לקבלם לוקה אומק׳ זה לבדו ופטור ואע"פ שמצאו שהיה יכול לקבל שמנים ואם לאו שלא אמדוהו אלא ארבעים או פחות מארבעים לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה. ופרכינן והתניא אין אומדין אותו אומד א׳ לשני לאוין. א"ר ששת לא קשיא הא דאמדוה לארבעים וחד הא דאמדוהו לארבעים ותרי. פי׳ דמתניתין בשאמדוהו לארבעים ותריץ שיש בו שלשה רצועות יותר ממלקות אחת והם ראויו׳ לעמו׳ במקום מלקות שניה שהרי הן ראויות להשתלש. וברייתא דאמדוהו לארבעים וחדא דליכא יותר על מלקות אחת אלא שתי רצועות שאין ראויות להשתלש וכמאן דליתנהו דמו ונמצא שאין כאן אלא אומ׳ של מלקו׳ אחת ולכך אין נדון אלא במלקו׳ א׳ בלבד ולכך צריך אומד שני כשיתרפא:15א"ר ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכרה שחין שאין חוסמין אותה. כלומר שאין דוחין לדבריה כשאינה רוצה להתייבם לו ונקט לישנהא דקרא דיליף מינה. ודעת המפרשים שכופין את היבם לחלוץ כדרך שכופין לגרש באשה דעלמא כדתנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין וכו׳ ומוכה שדחין לאו דוקא דה"ה לחבריו השנויין שם אלא דנקט חדא מצייהו ואע"ג דבעלמא כופין איצטרך הכא קרא ביבם משום דביבם תלי רחמנא ודלמא הוה אמינא שיקיים מצות יבום ואח"כ נכוף אותו להוציא קמ"ל דלא ולא תלה רחמנא בדידיה אלא בשראוי לקיימה לגמרי ומיהו דוקא במוכה שחין וחביריו אבל ביבם שאין בו מום בגופו אע"פ שיש שם אמתלאות חוסמין אותה ואין כופין לחלוץ לעולם. ואפילו למ"ד מצות חליצה קודמת ההיא למצוה ושאין כותבין עליה אגרת מרד ושאין ליבם התובע לייב׳ אבל לכוף ולחוץ אין כופין לעולם אלא במוכה שחין וחבירו אלא אם אפשר להטעו׳ מטעין דחליצה מועטת כשירה והכי אמרינן במסכ׳ יבמות על משנת בכורות שהבאנו לשם אמר רב ואין כופין ועיקר הפי׳ שם דאפילו אסיפא דחוזרו ואמרו מצות חליצה קודמ׳ אמר רב דאין כופין לחלוץ וכדדכירנא התם בס"ד. וזו דעת רוב רבותינו שבתוספ׳ ז"ל ודעת רבינו הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדן לכוף ולחוץ באומר מאי׳ עלי בין כזו ובין באשה דעלמא אלא דמפסידות כתובה ואין רבותינו מודים לו באחת מהם וכדפריש׳ בפ׳ אע"פ בשמעתא דמורדת בס"ד. ואף לשיטה זו שפי׳ רבותינו ז"ל שכופין לחלוץ חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצת מעושת פסולה גט מעושה כשר והא על כרחין דגט מעושה דכשר היינו באותן שכופין להוציא. וא"כ דכותיה חליצה מעוש׳ פסולה אפילו באותן שכופין בעלמא דהוציא וטעמא משום דיבום כיבם תליא רחמנא אם אם לא יחפוץ האיש וגו׳ לכך היה נראה לי דאפילו במוכה שחין לא קאמר אלא שאין חוסמין אותה ושאין נזקקין ליבם לכוף אותה להתיבם לו ולדון אותה במורדת אבל לכוף אותו לחלוץ אין כופין לעולם אלא מטעין ולפי השיטה הראשונה צריכין אנו לתרץ דהתם לאו בחד גוונא נקט גט מעושה וחליצה מעושת אלא לפי שאמר דחליצה מוטעת כשרה וגט מוטעה פסול נקט איפכא דידיה בכפיה דזימנין דחליצה מעושת פסולה וגט מעושה כשר שאם הוא שלא כדין אפילו בחליצה פסול ואם הוא כדין אפילו בגט כשר וזה דוחק אלא שאין לנו אלא דברי רבותינו ז"ל:16ולענין פסק הלכה במצות יבום ובמצו׳ חליצה איזה מהם קודמת מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים ז"ל שהגאונים פסקו שמצות יבום קודמת וכן הסכים הרמב"ן ז"ל ובתוספ׳ פסקו דמצות חליצה קודמת ובפרק אף על פי הארכתי בסיעתא דשמיא בתרי מהדורי:17מתניתין. כיצד מלקין אותו וכו׳. משנה זו נשתנה בצורתה הפירושי׳ ובמהדורא קמא הארכתי בה הרבה אבל אכתו׳ כאן בקוצר הפי׳ המוכרע בו יותר והכי פירושו כיצד מלקין אותו וכו׳ כופת שתי ידיו על העמוד כלומר שליח ב"ד כופת שתי ידיו של לוקה בב"ד על העמוד המוכן לכך נעוץ בקרקע ומטה קצת וגבוה כשתי אמו׳ והלוקה כפות הוא ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד המוכן לכך וחזן הכנסת כלומר שמש הכנסת שהיה שליח ב"ד להלקות אוחז בבגדיו של נדון בשפת בגדיו מלמעלה מקום כניסת הראש בחזקה אם נקרעו שלא במקום תפירה נקרעו ואם נפרמו במקום תפירה נפרמו פרימה היא במקום תפירה כדכתי׳ גבי בני אהרן ובגדיכם לא תפרומו דש"מ קריעה דחבל שהיא שלא במקום תפר. עד שהוא מגלה את לבו כדי שיהא המלקות בבשרו ובקריעה זו נעשה כפותח מלפניו ומאחריו על כתיפו והאבן נתונה מאחריו של נדון וחזן הכנס׳ המלקה אותו עומד עליה ורצוע׳ של עגל בידו כפולה לשתים ושתים לארבעה כי הרצועה היתה ארוכה והיו כופלין אותה ואח"כ חותכין שתיהם באמצע ונעשות ארבעה ושתים רצועו׳ עולות ויורדות בה פרישנא בגמרא כי הרצועו׳ שתיהם היו של חמור האח׳ נתונה בין כפל הרצוע׳ של עגל האח׳ והשנית בין כפל הרצוע׳ השנית לארכה והיו ראשי שתי הרצועות עודפות על כפלי הרצועות הראשונות מלמעלה ומלמטה וזהו עולות ויורדו׳ בה. ועוד יש לפרש הלשון כי שתי רצועות אלו היו מחוברות בתפר או בקשרים אחרים בשתי הרצועות הראשונו׳ בענין כי כשהיו מקצרין או מאריכין השתי רצועות הראשונ׳ על ידי אפקתא שאמרו בגמרא היו שתי הרצועות אלו האחרו׳ עולו׳ ויורדו׳ עמה כי לא יסורו מהם. וידה של רצועה זו טפח אורך ורוחב הרצועה כולה הכפולה לשתים טפח ומגעת לארכה לפי כרסו של אדם ולכן לא נתן התנא בארכה שיעור מסוים כמו שנתן ברחבה ומלקה אותו שליש המכות שאמדוהו מלפניו בין דדיו כנגד לבו ושני שלישים מאחריו. י"א כנג׳ האחרות שמלפניו וי"א שליש על כתף זה ושליש על כתף זה. ולזה הסכים הרב ר׳ משה בה"ר מנחם הצרפתי ז"ל בשם רבותיו רבני איברא ז"ל וכן היה אומר כי ההכאות האלו אינם לרוחב הגוף אלא לארכו ולכן אמרו מגעת על פי כרסו וכן היה נוהג במכות מרדות. עפ פי׳ משנה זו. ומדבר ידוע שלא נאמרו כל הדברים האלו שבמשנה ובגמרא אלא במלקות של תורה דהא עלה קיימא ואין מלקות בזמן הזה לפי שאין לנו ב"ד סמוך הראוי לכך וכל מלקיותינו אינן אלא מכות מרדות. והמפרשים הראשונים והאחרונים ז"ל נחלקו בזה כי י"א שאין מדקדקין על מכות מרדות משום דבר מכל זה אלא שמכין אותו בין במקל בין ברצועה מכות שיראו ב"ד לפי מרדו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דסנהדרין גבי כלי הדיינן שאמרו שם מקל ורצועה מקל למכות מרדו ורצועה למלקות וזהו מרדות לשון רידוי כאדם הרודה במקל או ברצועה כמו שירצה כאב הרודה את בנו והרב את תלמידו ומכין באיזה מקום שירצו בין מלפניו בין מלאחריו. ויש שכתבו דמכות מרדו׳ כעין דאורייתא תקנוה קצת להכותו לפניו ולאחריו ומכות המשלתלשו׳ וברצוע׳ של עגל ושל חמור אלא שאין מדקדקין בכל אלו דברים משנויים כאן ולא בכפיתה על העמוד וכן נראה מדברי רבינו מאיר ז"ל במסכ׳ כתובות וכתה הוא ז"ל שאין מוסיפין על מלקות ארבעים ואדרבה פוחתין מהם לעולם. ומורי ז"ל היה אומר כי מנין הרצועות כפי מה שיראו ב"ד שיכול לקבל כפי רשעו ומרדו ואם הוא של עבירה שכבר עשה יהיה במנין פחות ממלקות אבל אם הוא על דבר העתי׳ כגון שמזלזל שלא לקיים דבר של תורה או של דבריהם מכין אותו עד שיחזור ממרדו וכעין מה שאמרו לענין מלקות דאורייתא דתניא אמרו לו עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי׳ המשניות שלו. והא דתנן ואם מת תחת ידו פטור פי׳ פטור אף מגלות וכדאמרינן לעיל בפ׳ הגולין טעמא דבעינן דומיא דחטבת עצים שהוא רשות. הוסיף לו רצועה אחת על האומד ומת הרי זה גולה פיר׳ דרצועה זו רצועה דרשות היא והויא דומיא דחטבת עצים ואוקימנא דדוקא דטעה דיינא במנינה דהשתא הוי שליח ב"ד שוגג אבל לא טעה דיינא במניינה קרוב למזיד הוא ואין לו כפרה בגלות שהיה לו לחוש שמא ימות במכה האחת היותר על האומד. לתקלקל בין ברעי וכו׳ והלכתא כרבנן:
